ביום שני,ה- 11.5.2026, סמוך לשעה 16:30 אחר הצהריים, רוני, ילדה בת 8 מגבעתיים, חזרה מבית הספר יחד עם אחיה הגדול ברחוב ההסתדרות בעיר, מרחק מטרים ספורים מהבית.

לדבריה ולדברי אחיה הגדול, בזמן שהלכה על המדרכה השמש סינוורה אותה לרגע והיא מצמצה. באותו רגע היא לא הבחינה בקורקינט שיתופי שהיה זרוק באמצע הדרך, מעדה עליו והקורקינט התהפך עליה. רוני נחבלה בפניה ובגופה, ובימים שלאחר מכן סבלה מנפיחות משמעותית בפנים.

“עד עכשיו היה לנו קשה אפילו לצלם אותה”, סיפר אביה. “לראות ילדה קטנה שחוזרת מבית הספר ונפצעת בגלל קורקינט זרוק על מדרכה זה דבר שקשה לעכל”.

לדברי ההורים, אין להם טענות כלפי עיריית גבעתיים, אלא בעיקר כלפי תרבות ההתנהגות הציבורית סביב השימוש בקורקינטים השיתופיים.

“אנשים פשוט משאירים קורקינטים איפה שנוח להם”, אומר האב. “באמצע מדרכה, ליד מעבר, בלי לחשוב על ילדים, מבוגרים או הורים עם עגלות. זאת כבר לא רק בעיית תחבורה אלא עניין של אחריות בסיסית והתחשבות”.

המשפחה מתארת מציאות שהפכה שכיחה ברחובות הערים: קורקינטים זרוקים על מדרכות, רכיבה חסרת אחריות ולעיתים תחושה שאין באמת אכיפה אפקטיבית.

“המדרכות נהיו מסלול מכשולים”, אומר האב. “היום זאת הייתה רוני. מחר זה יכול להיות כל אחד אחר”.

למרות הכאב, המשפחה בחרה לפרסם את הסיפור כדי לעורר מודעות ציבורית ולא מתוך רצון לחפש אשמים.

“מדרכה אמורה להיות המקום הכי בטוח עבור הולכי רגל”, הם אומרים. “לא מקום שילדים צריכים להיפצע בו בגלל חוסר אחריות של אנשים”.

בתיעוד שנמצא באינטרנט וחלק ממנו כאן, רואים בבירור נערים נוסעים על קורקינטים ברחבי העיר ומשאירים אותם זרוקים בכל מיני פינות, לעיתים באמצע מדרכות ובמעברים להולכי רגל — דבר שעלול להפוך לסכנה ממשית עבור ילדים, מבוגרים והולכי רגל